על האפשרות להשתנות

יש רגעים שבהם נדמה שהחיים חתומים. שהנתיב כבר נחרץ ואין לאן לזוז. פטנג'לי מציע נקודת מבט אחרת. בסוטרה IV.2 הוא כותב:

jātyantara pariṇāmaḥ prakṛtyāpūrāt
השתנות בצורת החיים מתרחשת מתוך השפע הממלא של הטבע.

אפשר לחשוב על זה כמו על מים שהופכים לאדים או לקרח, כמו על זהב שמקבל צורות שונות. גם אנחנו, בדיוק כך, יכולים לקבל צורה חדשה. השינוי איננו תוצאה של כפייה מבחוץ, אלא תנועה פנימית שמתרחשת מעצמה כשהזרימה שבתוכנו מתמלאת.

בסוטרה הזו מופיעה מילה נוספת, pariṇāmaḥ, השתנות. כל מעשה, כל מחשבה או חוויה, נאגרים בתוכנו כמו זרעים. לפעמים הם נובטים מיד, לפעמים הם שומרים על עצמם שנים ארוכות. אבל הם שם. הם מחכים לשעה המתאימה, לרגע שבו משהו יזוז, והם יתחילו לצמוח.

פטנג'לי ממשיך בסוטרה IV.3

nimittaṁ aprayojakaṁ prakṛtīnāṁ varaṇabhedaḥ tu tataḥ kṣetrikavat
הסיבה אינה מניעה את הטבע לפעול, אלא רק מסירה את המכשולים, כפי שאיכר פותח תעלה כדי שהמים יזרמו אל השדה.

זה דימוי פשוט וברור. החקלאי לא נושא את המים על גבו. הוא רק מזיז את מה שסותם את הדרך, ונותן לזרם למצוא את עצמו. גם בנו יש זרם כזה. הוא לא צריך שידחפו אותו, הוא כבר שם. לפעמים צריך רק להסיט אבן אחת קטנה, לנכש עשב שמפריע, והמים מתחילים לזרום.

המשפט הזה של פטנג'לי לא מבקש מאיתנו כוחות יוצאי דופן. הוא מצביע על מה שכבר קיים. על האפשרות להרחיק מעט את מה שמכביד, כדי שהחיים שבתוכנו ימצאו נתיב חדש.

יש כאן תזכורת: גם כשנדמה שהכול תקוע, גם כשהלב סגור, השינוי לא נעלם. הוא מחכה. כמו מים שמצטברים מאחורי סכר. מספיק חריץ קטן כדי שהזרם יתחיל, ויביא איתו צורה אחרת של חיים.

בסוטרות האלה לא מדובר בתיאוריה רחוקה. מדובר בנו. ביכולת שלנו להתחדש, למצוא בתוכנו תנועה גם כשנדמה שאין. זו לא הבטחה גדולה או דרמטית, אלא עובדה שקטה: החיים נעים, ואנחנו נעים איתם.