מי שאינו מכיר את עולם היוגה עשוי להניח שמדובר בתרגול השייך בעיקר לאנשים צעירים, בריאים וגמישים במיוחד. בפועל, מבט לתוך שיעור איינגאר יוגה מראה תמונה הפוכה כמעט. באותו חלל ניתן לראות אדם מבוגר הנתמך בחבלים, אישה בהיריון העובדת עם שמיכות וכיסא, אדם עם פגיעת גב בתרגול טיפולי, ולצידם מתרגל חזק ובריא שמדייק פרטים קטנים ביציבה. כולם מתרגלים יחד, אך לא באופן אחיד.

הגיוון הזה אינו תוצר של אידאולוגיה חברתית מודרנית. הוא תוצאה ישירה של שיטה שנבנתה מראש כדי להתמודד עם גיוון אנושי. בשיטת איינגאר יוגה, הכלה אינה סיסמה אלא מנגנון עבודה.

גוף פגוע כנקודת מוצא שיטתית

הבסיס לגישה הזו נטוע בגופו של מייסד השיטה, ב.ק.ס. איינגאר. הוא נולד בשנת 1918, סבל בילדותו ממחלות קשות, היה חלש, נוקשה וסבל מתת תזונה. הוא עצמו תיאר את גופו הצעיר כעדות לכך שיוגה אינה מיועדת לו. בתחילת דרכו כתלמיד אצל קרישנמצ׳ריה, גיסו שהיווה חוליה מרכזית בהתפתחות היוגה המודרנית, ב.ק.ס. איינגאר נחשב חסר פוטנציאל ונזנח ביחס לתלמידים חזקים ומוכשרים ממנו.

החוויה הזו עיצבה את תפיסתו העקרונית. במקום לראות בגוף הבעייתי חריג, איינגאר הפך אותו למדד. אם היוגה אמורה להיות כלי להתפתחות אנושית, עליה לפעול גם כאשר הגוף אינו במצב אידיאלי. מכאן נולדה תפיסה פשוטה אך חתרנית לזמנה: אין גוף שאינו מתאים ליוגה. יש שיטות שאינן יודעות לעבוד עם גוף מסוים.

האביזר כמערכת הנגשה

אחד החידושים המרכזיים של איינגאר יוגה הוא השימוש השיטתי באביזרים. קוביות, רצועות, שמיכות, כיסאות, ספסלים וחבלי קיר אינם קישוטים או פתרונות למתחילים. הם חלק אינטגרלי מהשיטה.

האביזרים ממלאים כמה פונקציות קריטיות. הם מאפשרים בטיחות במצבים שבהם הגוף אינו יכול לשאת עומס. הם מאפשרים משך שהייה ארוך בתנוחה, דבר שמייצר השפעה פיזיולוגית ועצבית שאינה תלויה בכוח או גמישות. הם גם מספקים משוב תחושתי שמלמד את הגוף ארגון מדויק.

באמצעות האביזרים, איינגאר פתח את שערי התרגול בפני אוכלוסיות שמודרות משיטות תנועה רבות אחרות. אנשים מבוגרים, פצועים, חולים, נשים בהיריון ואנשים עם מגבלות תנועה לא רק הורשו להשתתף בתרגול, אלא קיבלו תרגול מותאם שמכבד את מצבם.

הכיתות הטיפולית כמרכז ידע

ביטוי מובהק להכלה מופיע בכיתות הטיפוליות שהתפתחו במכון RIMYI בפונה. כאן התרגול אינו נועד לשימור כושר או חיפוש רוחני מופשט, אלא לעבודה ישירה עם מצבים רפואיים מורכבים. אנשים עם מחלות לב, פגיעות עמוד שדרה, פוליו, הפרעות חיסון ומצבים נוירולוגיים הגיעו לתרגול שלא דרש מהם להחלים לפני הכניסה, אלא נבע מתוך מצבם הקיים.

איינגאר תיאר את גישתו כחמלה שאינה רכה. הוא לא ויתר על דיוק ולא הקל בדרישות, אך התאים את התנאים כך שהגוף יוכל להשתתף. האביזרים שימשו למיקום מדויק של הגוף כך שכוח הכובד, ולא מאמץ שרירי, ייצור שינוי. בכך הפך התרגול לכלי טיפולי, ולא רק משלים לרפואה.

מגדר, גוף וחיים משתנים

בהקשר ההודי המסורתי, תרגול האטה יוגה היה ברובו גברי. איינגאר שבר את הדפוס הזה בפועל, לא כהצהרה. הוא הכשיר את בתו, גיטה איינגאר, כמורה מובילה, ודרכה פותח תחום שלם של התאמות לנשים.

גיטה איינגאר פיתחה תרגול ייעודי למחזור, להריון ולגיל המעבר. היא לא הסתפקה בהיתר להשתתף, אלא יצרה פרוטוקולים מדויקים שמכירים בפיזיולוגיה הנשית כמציאות שיש לעבוד איתה. התוצאה הייתה שיטה שבה נשים אינן נדרשות להתאמן לפי מודל גברי, אלא מקבלות מענה מלא למצבי החיים שלהן.

יוגה בתוך החיים, לא מחוץ להם

בניגוד לדימוי של יוגי מתבודד, איינגאר היה אדם שחי חיי משפחה, עבודה ואחריות. הוא לא פרש מהעולם אלא פעל בתוכו. הגישה הזו הפכה את היוגה לרלוונטית לאנשים עובדים, הורים, אנשי מקצוע ואנשים שחיים חיים מורכבים.

כאשר הביא את היוגה למערב בשנות החמישים, הוא סירב להגדיר אותה כדת או תרבות סגורה. הוא סירב לרשום פטנטים על השיטה או על האביזרים שהמציא. מבחינתו, היוגה שייכת לאנושות כולה.

פילוסופיה של שוויון תפקודי

שורש ההכלה בשיטה אינו רק טכני אלא פילוסופי. איינגאר נשען על היוגה סוטרות של פטנג׳לי ומפרש אותן דרך עקרון פשוט. הגופים שונים, אך התודעה האנושית משותפת. מכאן נגזרת תפיסת בריאות רחבה, הכוללת גוף, מערכת עצבים ותודעה.

המטרה אינה שלמות צורנית אלא יציבות, בהירות ופעולה מוסרית. התרגול הגופני הוא אמצעי שמאפשר עבודה עם האדם כפי שהוא.

הכשרת מורים כבסיס לבטיחות והכלה

אחד הפרדוקסים של השיטה הוא שדווקא הדרישות הגבוהות מהוות מנגנון הכלה. הכשרת מורים באיינגאר יוגה נמשכת שנים ודורשת שליטה בהתאמות למצבים פיזיים שונים. מורה אינו נבחן רק על יכולת הדגמה אלא על הבנה, אבחנה ויכולת תגובה.

הסטנדרט הזה יוצר ביטחון. תלמיד עם פגיעה או מצב רגיש יכול להיכנס לשיעור בכל מקום בעולם ולצפות להוראה אחראית. כך הופכת ההכלה לאפשרית גם עבור אוכלוסיות פגיעות.

הכלה כתהליך מתמשך

בשנים האחרונות, על רקע התרבות המערבית העכשווית והעיסוק הגובר בערכים של גיוון והכלה, קהילת איינגאר יוגה פועלת בתוך מציאות שבה ערכים אלו מודגשים וממוסגרים מחדש על ידי גופים, מוסדות ותפיסות שמקורם מחוץ למסורת היוגית עצמה. בעוד שבתרבות העכשווית ערכים אלה מוצגים לעיתים כיעדים חדשים שיש לאמץ, בשיטת איינגאר יוגה הם נתפסים כהיבטים מובנים של הדרך מאז ראשיתה: התאמה לאדם שמולך, עבודה עם שונות גופנית ונפשית, ויצירת תנאים שבהם כל אדם יכול לתרגל באופן מדויק ובטוח. בתוך ההקשר הזה, ההכלה אינה תוספת רעיונית או התאמה אופנתית, אלא המשך ישיר של עקרונות פדגוגיים ותרגוליים שהשיטה נשענת עליהם מלכתחילה.

סיכום

שיטת איינגאר יוגה לא הפכה לנגישה במקרה. היא נבנתה מתוך גוף פגוע, מתוך צורך, ומתוך סירוב להדיר. באמצעות דיוק, אביזרים, ידע והכשרה ארוכה, נוצרה שיטה שבה שונות אינה בעיה אלא נקודת מוצא. התוצאה היא מערכת תרגול שמכירה בכך שאנשים אינם זהים, אך יכולים לעבוד יחד בתוך אותו מבנה.