נניח שנכנסת לשיעור יוגה בפעם הראשונה, והמורה אומרת “אוּתִיטָה טְרִיקוֹנָאסָאנָה”. לרגע זה נשמע מוזר, אולי אפילו מיותר, למה לא פשוט לומר “תנוחת המשולש”? אבל כמו בכל תחום שמכבד את מקורותיו, השפה היא לא רק אמצעי אלא חלק מהותי מהעשייה. היוגה לא נולדה כהתעמלות, היא נולדה מתרבות שלמה, מהשפה שמחזיקה את הרעיונות והערכים שבתוכה. הסנסקריט היא הלב של התרבות הזו. לא לדעת אותה זה כמו לשכוח את שורשי התורה כולה.

כמו שבבלט מדברים צרפתית או שבאמנויות לחימה משתמשים במילים יפניות, כך גם ביוגה. כל תחום שדורש דיוק, תרגול ויחס, הוא בעל שפה משלו. לדעת את שמות התנוחות בסנסקריט פירושו לדעת מאין הן באו, מה הן מבקשות לעורר, ואיך הן משתלבות במכלול רחב של גוף, מחשבה ונשימה. כל תנוחה נושאת שם שמרמז על צורתה, על האנרגיה שהיא מגלמת, ולעיתים על סיפור מיתולוגי עתיק. לומר את שמה זו לא רק דרך לזהות אותה, זו דרך לגעת במשמעותה.

אבהיג’טה איינגאר שאלה פעם: “איך הייתם מרגישים בקשר עם מישהו שלא טורח לזכור את שמכם?” כך גם עם תנוחות היוגה, כל אחת מהן היא ישות, מערכת יחסים שנבנית לאורך זמן. כשאנחנו לומדים את השמות, אנחנו לא רק מתרגלים תנוחה, אנחנו לומדים לכבד אותה, להכיר אותה, להעמיק בה. הידיעה הזו משנה את האופן שבו אנחנו נוכחים בתרגול.

סנסקריט אינה קשה כמו שנדמה. להפך, היא שפה פונטית ובהירה, שבה כל צליל נהגה וכל אות נשמעת. המילים הארוכות בנויות מחלקים קטנים שקל לזהות ולחבר. “אָסָאנָה” פירושה תנוחה, “אָדְהוֹ” היא מטה, “מוּקְהָ” הוא פנים, ו“שְׁוָאנָה” הוא כלב. יחד – תנוחת הכלב המביט מטה. השפה עצמה מתנהגת כמו הגוף בתרגול, מפרקת, מחברת, מחפשת דיוק.

הצליל, בתרבות שממנה נולדה היוגה, אינו רק אמצעי תקשורת אלא יסוד קיומי. לפי המסורת ההודית, העולם נברא בצליל, לא במילה הכתובה אלא ברטט שממנו הכול התהווה. לכל הברה בסנסקריט יש תדר, איכות, תנועה – והאדם החוזר עליה נוגע באותו רטט שממנו נולדה המציאות. בשונה מהמסורת היהודית, שבה ניתנת עליונות למילה הכתובה, בתרבות ההודית העליונות היא לצליל עצמו, לכוחו לעקוף מחשבה ולהמיס את המחסומים בין תפיסה, רגש וגוף. בלימודי היוגה אנו חווים זאת באופן מוחשי: צליל שנאמר בקשב מעצב את האופן שבו אנחנו נושמים, עומדים, או נפתחים. הצליל אינו רק מתאר את הפעולה, הוא משנה אותה.

בהקשר הזה, השפה היא לא קישוט ולא מבחן ידע. היא כלי של ריכוז, הקשבה ומחויבות לאמת. סַטְיַה, עקרון האמת ביוגה, מזמין כל מורה וכל תלמיד לבחור את מה שנכון להם. מי שמתחבר לסנסקריט ימצא בה עומק ויופי; מי שמעדיף את השמות בעברית או באנגלית אולי ישאר נאמן לעצמו. היוגה איננה משמעת חיצונית אלא חיפוש פנימי.

ובכל זאת, לסנסקריט יש יתרון שאין לשום שפה אחרת, היא שפה אוניברסלית של יוגה. תלמיד מאיטליה, מורה מהודו וסטודנט מתל אביב יזהו מיד מה לעשות כשישמעו “אדהו מוקה שוונאסאנה” או “אותיטה טריקונאסאנה”. זוהי שפה שחוצה גבולות ותרבויות, ומאפשרת לאנשים מכל העולם להיות שותפים לתרבות של תנועה וחקירה עצמית.

גם מבחינה חינוכית, השפה הזו מאפשרת למידה רבת-חושים. תלמידים קולטים דרך שמיעה, ראייה ותנועה, והמורה שמלמד בשפה הזו מזמין אותם לשחק עם כל החושים. יש מי שזקוק לשמוע את המילה, יש מי שצריך לראות אותה כתובה, ויש מי שלומד אותה דרך הגוף. חזרה, שירה, קריאה, כל אלה מחברות את הצליל לחוויה.

המטרה איננה לשנן רשימת שמות, אלא להבין שהשפה הזו היא חלק מתהליך היוגה עצמו. כמו שהתנוחות בונות את הגוף מבפנים, כך הסנסקריט בונה את היחס שלנו למה שאנחנו עושים. ללמוד לומר “טריקונאסאנה” או “שוונאסאנה” זה לא עניין טכני, זו דרך להקשיב בלי פילטרים.