בשיטת איינגאר יוגה, אחד המאפיינים המרכזיים הוא השהייה בתנוחה למשך זמן ממושך, לצד דיוק, בניית רצף, ושימוש באביזרים.
זוהי לא רק שיטה של תנועה, אלא גם של עצירה, שהות, התבוננות.

כאשר שוהים בתנוחה זמן מה, ממשיכים להתרחש בגוף תהליכים עמוקים:
הדם נע ומגיע לאזורים שבתרגול דינמי אינם מקבלים הזנה דומה.
התנוחה נותנת מקום לתהליכי התחדשות ברמת התאים, המושפעים מהכוונה ומהארגון שלה.
השרירים המייצבים, אלו שנמצאים עמוק מתחת לפני השטח, נכנסים לפעולה.
זהו מעבר ממערכת התנופה, המבצעת, אל מערכת הייצוב, המאזנת.

התרגול הזה מפתח כוח, סיבולת וגמישות, אך לא פחות מכך, גם ריכוז, משמעת ותשומת לב.
השהייה מחייבת אותנו לעזוב את ההישענות על כוח הרצון בלבד, ולעבור לחיבור פנימי.
כמו שמסביר ב.ק.ס איינגאר, ככל שהתרגול מתקדם, המוטיבציה אינה צריכה לבוא מכוח חיצוני, אלא מהשתוקקות אמיתית להישאר בתוך התנוחה.

הזמן עצמו אינו קובע. אין טעם להישאר בתנוחה רק כי אחרים סביבך נשארים, או כי השעון מכתיב את זה. השהייה ראויה כל עוד מתקיימת הקשבה פנימית והתבוננות.
כשהאיכות הזו נעלמת, גם אם עברו רק עשרים שניות, השהייה מיצתה את עצמה.

השאיפה היא להפחית מאמץ עם הזמן. פטנג'לי, המורה ההיסטורי ליוגה,  כתב: "תנוחת יוגה מושגת כאשר המאמץ נעשה נטול מאמץ". בתרגול, אין הכוונה שנשהה יותר זמן, אלא שנשהה באיכות טובה יותר, מתוך יציבות ותחושת מוכרוּת.

ביצוע התנוחה כולל שלושה שלבים: כניסה, שהייה ויציאה.
לעיתים אנו מתעכבים כל כך בשלב השהייה, עד שלא נותרת בנו אנרגיה לעזוב את התנוחה בצורה מדויקת. זה כמו לטפס על הר בלי להשאיר כוח לירידה. לכן מתחילים בהדרגה: למשל, באדהומוקהה שוואנאסנה, כלב מביט מטה, להתחיל ב־30 שניות, ורק לאחר תקופת תרגול רציף להגיע לדקה או יותר.
השהייה מלווה בנשימה, וביכולת להקשיב פנימה לתחושות הגוף. המטרה איננה להחזיק את התנוחה, אלא להיספג בה.